"ליבה מתכווץ בחזקה בעודה צופה בילדיה לכודים בתוך האש המתגברת. היא צועקת, בדרך היחידה שמכירה, בעודה צונחים על ראשה כפיסות אפר.רגע אחר רגע. כל דמעותיה כבר ספוגות בתוך חומות של להבות.וכשדמעותיה אזלו כולנה, היא רועדת בעצמה: מפוחדת וכועסת על גורלה של משפחתה.היא רק רוצה לעזור- והיא תזיז את הים ותנער את העולם רק שיוותרו במקומם וימשיכו לגדול, לצמוח ולחיות. ופתאום כולם מסתכלים כשהכל רועד והגלים עולים. ופתאום כולם שומעים זעקה של אם. זעקה הכואבת, הכעוסה, של אמא אדמה…"מיה פ.
עם תמר קרסו , בעלת בריאות נשית במגע ותנועה . לחזור הביתה לגוף נפגשתי בשדות השרופים של אור הנר, מיד אחרי הזריחה האדומה – לילה לפני השתוללה שם במשך שעות רבות השריפה הגדולה שהיה מאוד קשה להשלטת עליה. הכל היה שחור, היה שקט מחריש אוזניים והריח…חודר לכל חלקיק בגוף ובנשמה…
תמר- מטפלת ומלמדת נשים בשיטת צ'י קונג, הרגישה צורך פנימי חזק להעביר לאדמה את האנרגיה, כדי לאזן ולרפא…
לראות אותה שם עומדת, מתחברת, עושה את עבודתה המקודשת – חוויה עוצמתית ביותר! התבוננתי בה תוך כדי הצילום, בתנועות שלה- וכל מה שרציתי שה לעשות את אותו הדבר, כמוה בדיוק. ואז ראיתי את הדמעות על לחייה… תמר סיפרה אחר כך שהרגישה את הכאב הנוראי והכעס של האדמה… הכעס שאנחנו מרגישים בחלק הצפוני של מדינתינו הקטנה, רעידות האדמה הרי לא קורות להן סתם ככה, אנחנו כולנו חלק מהשלם, חלקיק קטן בעולמינו האינסופי, איפה הכל קשור להכל…
***למחרת שוב הייתה שריפה באותו המקום… כמו אונס מתמשך… עד מתי?
