לפני כחודשיים זכיתי להשתתף בפרויקט מיוחד במינו. במכון הישראלי לחינוך בגיל הרך של מכללת אורנים חיפשו צלמת שתוכל לתעד את מסגרות חינוכיות לגיל הרך בזמן המלחמה, הרעיון היה להסתובב במלונות השונים ברחבי הארץ, איפה נמצאים אנשים שפונו מבתיהם בעקבות מלחמת 7 באוקטובר ולצלם את השגרה של הקטנטנים במסגרות החינוך הזמניות. במכון חיפשו מישהי מקצועית שתדע להעביר בצורה אסטטית ומרגשת את מה שלא נראה אולי אסטטי ומרגש. כל כך רציתי לקחת חלק בדבר הזה, הגשתי מעומדות ונבחרתי!
בסופו של דבר הצילומים הנבחרים יהפכו לתערוכה, מצפה לזה בהתרגשות!
בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לאופירה בן שלמה ,מנהלת המכון הישראלי לגיל הרך, לדפנה אפרתי לשעבר מנהלת פרויקטים מיוחדים במכון ולנעה צורן מנהלת המכון והגלריה לאמנות על הזכות להשתתף בפרויקט המרגש הזה!
צילום תיעודי זהו תחום שמאוד קרוב לליבי ובמיוחד כשמדובר בצילום ילדים! אני כל כך אוהבת את העם הקטן הזה ותמיד מתרגשת מהזדמנות לתעד את הרגעים הפשוטים של הילדות שלהם!
בכלל, צילום מאפשר לי לבטא ולהביע את עצמי בדרך הכי טובה, להראות לעולם איך אני חווה אותו. באמצעות התמונות שאני יוצרת אני הופכת את הדברים שאני מרגישה לנראים לעין.
לכל אדם, לכל משפחה, לכל מקום יש את האנרגיה משלו ויש שפה מיוחדת ואני יודעת לקלוט את השפה הזאת, להרגיש אותה ולתרגם אותה לתמונות וסיפורים.
כשהגעתי בפעם הראשונה לבית מלון בנתניה לא ידעתי למה לצפות, מעולם לא היינו בסיטואציה כזאת – של מלחמה כ לכך קשה, של עשרות אלפי מפונים מביתם, בארצם מאוכלסים בבתי מלון במהלך חודשים רבים!
כל ההתארגנות מסביב הייתה קצת מורכבת, לא בכל המקומות קיבלנו אישור צילום מההורים וזה מובן לגמרי, אבל בסופו של דבר הפרויקט יצא לדרך!
אני רוצה בפוסט הזה לתת הצצה קטנה למה שראיתי ולשתף את מה שהרגשתי!
המלון הראשון שהגעתי לצלם היה בנתניה- מלון רמדה , בו שהו המפונים משדרות ומקרית שמונה.
נתניה- מלון "רמדה"
כשהגעתי לבית מלון תהיתי איפה יכול להיות גן ילדים. אמרו לנו לרדת לקומת החניון…
ירדנו וראיתי חדר קטן צדדי ממש ליד היציאה לחניון, עם וילנות אטומים… פה זה הגן?
ראיתי מועדון ילדים וג'ימבורי שהוסב לפעוטון וקצת נכנסתי להלם, תיכף אפרט…
בכל הקומה הזאת ראיתי סימנים של ילדים והניגודיות הזאת- של דברי בית מלון שאנחנו רגילים לראות במלונות יחד עם דברי ילדים שלא הסתדרו לי בראש. תראו את התמונות למטה:
חיפשתי את הילדים, רציתי לראות כבר איפה הם מסתתרים! ואז ראיתי פרצוף קטן מציץ החוצה…
כאשר נכנסנו פנימה ראיתי מקום קטן וצפוף, עם שטיח צבעוני מקיר לקיר. ראיתי אימהות וצוות המטפל יושבים על הרצפה יחד עם הקטנטנים, ממש צמוד לדלת!
ראיתי הרבה משחקים, כולם מתרומות, נערמים על השידה ובתוך קופסאות קרטון
הפעוטו הוקם במועדון הילדים, במשחקיה של המלון, ליד הג'ינבורי.
הקירות המכוסים בפוסטרים של גיימינג, שולחנות משחק, מסכים וצמוד אליהם- הלולים של התינוקות…
ראיתי אימהות במצוקה… אמא שלא מסוגלת לקחת את הילד שלה לטיול בחוץ כי היא מפחדת להתרחק ממרחב מוגן!
אני כל כך מכירה את המקום הזה- הפחד לצאת החוצה, להתרחק מהממד, להרגיש לא בטוחה במקום בטוח כביכול… הלב שלי יצא אליהן…
ויותר מכל רציתי לעצום את העיניים ולהעלים את הרעש, את הצבע, את האור הצהוב, את העומס!
מכירים את זה? לפעמים ילדים עוצמים את העיניים וחושבים שלא רואים אותם? ככה אני הרגשתי!
אני תמיד אומרת שבצילום כשמכבים את הצבע- הרגש יוצא החוצה!
פה הרגשתי שאני חייבת לכבות את הצבע ואת העומס הוויזואלי כדי לראות את הילדים האלה! רציתי שנסתכל להם בעיניים, ו "נראה אותם"!
אגב, אחת הבעיות שהעלו צוותי חינוך – זה שלא "רואים" את ילדי הגיל הרך במלחמה הזאת!
אז אני מבקשת מכם- תסתכלו להם בעיניים!
תראו אותם, כל אחד עולם במלאו!
נדהמתי לראות איך הילדים יכולים להיות מרוכזים בתוך עצמם, בתוך עולמם בכל הבלגן שמסביב!
אני לא יודעת מה הם יזכרו מהזמנים המשונים האלה, מימי המלחמה, כשהיו מפונים מביתם, שאחרי הכל הרגעים האלה, התמונות האלו -זה הילדות שלהם!
מלון נוסף בנתניה בו צילמתי היה מלון "עונות" שרוב המפונים שם היו משדרות
נתניה- מלון "עונות"
גם כאן, כשהגעתי וראיתי מלון יפה ומסודר, תהיתי איפה נמצא הגן…
וכבר לא התפלאתי כשירדתי לקומה1- …
פה, במלון הזה- המסדרון מספר את הסיפור
מסדרון שנמצא צמוד לחדרון שקיבלו הקטנטנים. המחיצה מאולתרת מפרידה בין שטחי המלון לבין "ממלכת הילדים"
אחד המטפלות אמרה : "השתלטנו פה על המקום, לא נתנו לנו. נתנו חדר קטן. ואז לקחנו את המסדרון, הבינו שעם השדרותים לא מתעסקים. וככה יש לילדים איפה לשחק"
ובמסדרון הזה קורה הכל!
פה זה גם "זמן חצר", גם מפגש, גם שעת סיפור, גם מקום להירגע וגם להשתולל…
אבל… בקצה המסדרון נמצאים תאי השרותים הציבוריים. ומדי פעם מישהו מזיז את המחיצה ועובר דרך הילדים האלה לשרותים!
היה לי כל כך קשה לראות את זה!
לא ככה הילדים שלנו צריכים לגדול!
כמו שאומרים, תמונה אחת מספרת את כל הסיפור!
אסיים פה את הפרק הזה, בהמשך יצאו פוסטים נוספים על מקומות אחרים בהם צילמתי!
כל כך רוצה שהילדים האלה יחזרו במהרה לבתים שלהם, ולאמהות שלהם יחזור השקט, שכל החטופים שלנו ישובו הביתה והישובים ישתקמו, שלבבות יתרפאו והשדות יצמחו, שנזכה לבשורות טובות ולשלום!
באהבה, ג'ני
