כשאני מתכננת צילום אומנותי, לא תמיד אני יודעת מה יהיה. יש בראש רעיון מעורפל, בעיקר לגבי התוצאה שאני רוצה לקבל והמון רגש שפשוט כל כך מציף אותי שאני לא יכולה להתרכז בפרטי הצילום עצמו. אני סומכת על עצמי שברגע שאגיע למקום ואחוש את האווירה, אדע כבר מה לעשות.
כך היה גם הפעם, כאשר כמו בכל שנה יצאנו אני ובנותיי לערב צילום בגן הרימונים. יש משהו מיוחד וקסום בפרי היפה הזה. במטה הרימונים הישן היתה הרגשה של מסתורין וקסם , הרגשתי שצריך למהר, אחרת הקסם יעלם בזהב של השמש השוקעת. כשחזרנו הביתה, סיפרתי למיה, בתי הגדולה על החוויה שעברתי והיא כתבה קטע קצר ומרגש שמעביר את תחושותיי בשלמות.
"מתהלכת בגנה המואר בעוד יום חולף, אדונית הרימונים מלחשת לפרותיה ברכה לשנה החדשה.
שתזרח עליהם השמש, שתמיד תנצוץ הלבנה.
ושמתוך מגע זהב, יגדלו להיות יופיו הבוהק של שולחן החג.
ולכל אותם התוהים על סוד גנה הנעלם המבליח בשעות רצון ורגש הרי שהוא אינו מורכב כמצופה ומלבד הרמונית המנגינה, יש בו בעיקר הרבה אהבה."
כך כתבה בתי מיה , כולה בת 17. בתמונות מופיעה רוני, בתי האמצעית, נערה בת 13.
ג'ני פפרמן צלמת, מומחית בלראות וללכוד ברגישות גבוהה ואהבה את היופי הפנימי ואת האור שבתוכך דרך חווית צילום טובה, מעצימה ומרגשת.
